יום שלישי, 7 באוקטובר 2008

משהו שכתבה ליהיא לפיד וכל כך נכון !!

מגילת החירות הפרטית שלי
הריני מוותרת בזאת על המאבק הסיזיפי,
חסר התועלת, מורט העצבים,
של שאיפה לבית מצוחצח ומבריק בכל רגע נתון,
למקרה שמישהו יבוא.
כי זה לא מצליח לי.
מעכשיו אני אסדר רק לקראת בוא האורחים.
לא דקה קודם. כי מחיר העבדות כבד מדי.
ואל תבואו בלי לצלצל, כי אני לא אפתח.
הריני מוותרת בזאת על המרוץ המשעבד
של להיות מתוקתקת לפי צו האופנה האחרונה.
צר, רחב, גבוה, נמוך, עד הברך, אחרי הברך. התייאשתי. בעיקר אחרי כמה פעמים שכל כך התאמצתי, שבסוף נראיתי כמו בדיחה.
זהו, אני משתחררת. אני לובשת מעכשיו רק מה שמחמיא לי.
מצידי שירעבו המעצבים.
הריני מוותרת בזאת על כל הנעליים הלא נוחות.
זהו, חברות יקרות מאוד שלי,
אנחנו נפרדות. אני יורדת.
אני חוזרת לגובה נורמלי, לאפשרות לרוץ אם אני מאחרת,
לרקוד אם אני מאושרת, ולהסתובב לעשות סידורים בנחת,
בלי לחלום על לחזור כבר הביתה ולהוריד אתכן מעלי.
הריני מוותרת בזאת על החלום של בטן שטוחה כמו מראה,
וירכיים רזות כמו זוג קביים.
זה לא יקרה. אני אחטא באכילת יותר מדי מתוק מדי פעם,
באכילת המבורגר בשעה מאוחרת מדי,
ולעיתים גם אקנח עם צ`יפס. אחר כך אני אלך למכון כושר,
זה עונש שאני מוכנה לקבל,
אבל אני לא אתייסר עד עמקי נשמתי.
כי אף קמפיין לא מחכה לי, ואף רוברטו לא יצעק עלי,
ובעיקר כי מותר לי. גדלתי.
הריני מוותרת בזאת על זה שכולם יחשבו שאני נפלאה.
כי אני לא. אני בסדר, די נחמדה, מוכנה לעזור,
אבל עד גבול מסוים. וכשאני חוצה את הגבול הזה,
ומשתדלת יותר מדי, ונותנת יותר מדי,
אני בסוף מתרגזת.
מתרגזת לגלות שמקבלים את זה כמובן מאליו.
ואז אני ממש מגעילה. חבל. מעכשיו אני נותנת רק כמה שבא לי.
הריני מוותרת בזאת על היותי זמינה בכל רגע,
לכל מצוקה ולכל שיחת נפש,
בעיקר כי אתם אף פעם לא שואלים אם אני יכולה לדבר עכשיו.
מעכשיו אני מסננת. תשאירו הודעה.
מבטיחה לחזור. וזה לא אישי, אני פשוט לא יכולה לדבר עכשיו.
ואני אקבל את זה שתעשו לי בדיוק אותו דבר.
הריני מוותרת בזאת לעצמי על היותי אם השנה.
כי גם את זה אני לא מצליחה לעשות.
תמיד יהיו אמהות שיש להן יותר מרץ להרפתקאות,
שהן יותר סבלניות, יותר מעורבות,
יותר מבינות, שיודעות יותר להציב גבולות, שיותר מפנקות,
ושהן בכלל יותר מוצלחות. אבל אף אחת, ילדי היקרים,
לא תאהב אתכם כמוני, וכשצריך,
אני אוריד את הירח בשבילכם גם באמצע היום.
אבל אני לא יכולה לעשות את זה כל רגע וכל דקה. סליחה.
הריני מוותרת בזאת לעצמי על הייסורים.
הייסורים שבאים בעקבות זה שאני לא מצליחה
להיות כל הזמן מצוינת ומצטיינת,
מתוקתקת ומסודרת, מדייקת ומחייכת כל הזמן.
כי אני בין כה לא מצליחה להיות כזאת.
אני סתם נקרעת, ובסוף אני נורא עצבנית וכעוסה,
בעיקר על עצמי.
נראה לי שאם אשתדל קצת פחות יצליח לי הרבה יותר,
וכולם ירוויחו. ובעיקר אני.
תחי החירות.
כבר יותר טוב לי.
חמישה דברים שזכותנו להגיד :
1. לא מסתדר לי.
2. לא מצליח לי.
3. לא בא לי .
4. לא מתחשק לי.
5. לא.

המלצתי: להדפיס לתלות על דלת המקרר ולשנן יום-יום....!!!!!

'כשהנשמה מאירה,
גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור'
יום קסום לכולנו.

3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

אמנם אני לא נשואה עדיין ואני לא אמא, אבל אני חושבת שזה מתאים לכל אחת. ולכל אחד. זה מקסים וכל כך כל כך נכון! תודה לך, שרון, אני חושבת שאם לא היית מביאה את זה כאן, לא הייתי קוראת את זה בשום מקום אחר. ונראה לי שזה מסוג הדברים שימשיכו ללוות אותי בזמן הקרוב (ויותר...), אז תודה לך! תודה רבה מכל הלב. באמת.
שנה מעולה שתהיה!

einat109 אמר/ה...

היי שרון
יש לך בלוג מקסים וגם העבודות שלך מקסימות לכן תייגתי אותך במשחק התיוג.
פרטים מה עליך לעשות תמצאי בבלוג שלי.
עינת

יפעת אמר/ה...

היא גדולה שכתבה את זה כל כך יפה.
זה כל כך נכון...
ואת אלופה שפרסמת את זה....זה ביקור ראשון שלי אצלך בבלוג ואני מצטרפת לרשימת המנויים בשמחה ובששון

אירעה שגיאה בגאדג'ט זה

Copyright ©2008 Sharon Florenthal

All content, including text, photographs and concept design work are © Sharon Florenthal .they are not to be copied for use of publication and contest entries. Content within this blog is shared for personal/non-commercial use and inspiration only unless asked for permission to use elsewhere. Thank you!