יום ראשון, 4 בינואר 2009

WAR in ISRAEL.... Again

מזמן לא כתבתי, עבר קרוב לחודש. המון דברים קרו, אבל לא כאלה שבא לי לדבר עליהם.

שוב מלחמה בישראל, כן "מלחמה", לא "מבצע". גם בפעם הקודמת קראו לזה "מבצע", והייתי בבית סגורה במשך 33 ימים בגלל ה"מבצע" הזה. אז עכשיו כבר יש לי ממ"ד והם שוב לא יכולים להפחיד אותי. אבל הפעם החזית היא בדרום, וחיים של כל כך הרבה שוב בסכנה. למה לא פתחנו במערכה הזו לפני 8 שנים כששדרות חטפה את הטיל הראשון? ולמה אף אחד לא אומר לתושבי עזה שבמקום לקנות מזון לילדים הם קנו טילים ופגזים? למה אנשים בדרום צריכים לעבור את הסיוט שעברתי עם משפחתי ב- 2006?
כל כך הרבה שאלות ותהיות ואין מי שיענה. נראה לכם שאם היו יורים פגזים על אזרחים חפים מפשע בארה"ב, הם היו נותנים לזה להימשך 8 שנים? או שהם היו מוחקים את הפוגעים במחי יד אחת?

בקיצור, עוברים עליי ימים של כעס וזעם על ניהול כושל של מה שקורה כאן והתסכול שאין לי מה לעשות בנדון.

Again, there is WAR in Israel !! People are sitting in their unprotected homes, waiting for bombs to fall on their heads. 8 years living in fear and only now Israel decided to do something about it. I can't believe the US government would let thing like this happen to their civilians. If an American city would be bombed day in and day out, the army, Marines and US Air force would wipe out the attackers. But here in Israel it took 8 year to start the move towards quiet to these people. I know it won't bring peace but something has to be done.

ליצור אין לי ממש חשק. גם ב 2006 כשהתותחים רעמו המוזות ברחו. ההבדל הוא שאז פחדתי על ילדיי, הוריי ועל עצמי וירון היה באזור בטוח, הפעם ירון בתחום המסוכן וזה מטריף אותי.

ירון וגיא הולכים לדוג כמעט כל שישי/שבת ונהנים מכל רגע. נקודה של שפיות בעולם המטורף הזה.
גיא מאושר כי זכה במדליית זהב למשקלו בתחרות ג'ודו פנימית בין החניכים של המדריך שלו.
וגל, גל עובר את כיתה א' בקלות ואף נהנה מזה. הוא קורא לי סיפורים קצרים מספר הקריאה שלו כמעט כל ערב. זה מופלא כיצד תוך פרק זמן קצר כל כך הילד יודע קרוא וכתוב. גיא משפר את האנגלית שלו מיום ליום וגם הוא כבר יודע לכתוב קצת ומתחיל להבין את מה שהוא קורא.

אז החיים כאן מתנהלים בסה"כ על מי מנוחות, אבל המראות בטלוויזיה, וקולות האזעקות שמשודרים בחדשות, עושים את שלהם. ליבי עם תושבי הדרום. אני כל כך זוכרת מה עבר עלינו באותם ימים ארורים של מלחמת לבנון השנייה. זה נורא להיות עורף בסכנה.

אני כל כך מקווה שכל העניין יסתיים מהר עם כמה שפחות הרוגים ופצועים ושהשקט יחזור לאזורינו ושכל החיילים יחזרו הביתה בשלום.
שתהיה שנת 2009 טובה !!
Happy New Year every one !!
שרון

3 תגובות:

Jenny אמר/ה...

מאד מקווה, שהצפון ישאר רגוע עבורכם.
חושבים עליכם מרחוק..
שישובו הבנים בשלום בקרוב.

דפנלולה אמר/ה...

מזדהה עם כל מילה.
אני זוכרת טוב טוב את התחושות במלחמה הקודמת, כשאני ברחתי, כן, ברחתי, מהבית בצפון, לחברים ומשפחה במרכז. וכואב לי נורא לראות את התושבים, הפעם מהצד השני של הארץ באותה סיטואציה בדיוק. הלוואי שהצפון ישאר רגוע, ושהשקט יחזור סוף סוף גם לדרום.

והכי מקווה - שיקראו גם מחוץ לישראל את הפיסקה שכתבת באנגלית.
דפנלולה.

sticker אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
אירעה שגיאה בגאדג'ט זה

Copyright ©2008 Sharon Florenthal

All content, including text, photographs and concept design work are © Sharon Florenthal .they are not to be copied for use of publication and contest entries. Content within this blog is shared for personal/non-commercial use and inspiration only unless asked for permission to use elsewhere. Thank you!